נוב' 30 2009
חניון מודרני
לאחר דקות ארוכות של חיפושים, כשהבנתי שאני מזהם לשווא את אווירה הטהור של ירושלים, ומבזבז זמן ודלק, החלטתי להיכנס לחניון בתשלום. זה היה בגבעת שאול בירושלים, ליד בית הדואר המרכזי. כבר בכניסה לחניון הבהיר לי העומד בעמדת הכניסה, כי התשלום יהיה בסוף ורק באמצעות כרטיס אשראי. נו טוב, שיהיה. לאחר כשעה, לפני המחסום האוטומטי, הכנסתי את כרטיס החנייה לחריץ המתאים, אחריו את כרטיס האשראי, ותוך שניות ספורות הודפסה קבלה והמחסום נפתח לרווחה. "מגניב", אמרתי לעצמי בקול. "מה מגניב בזה?" שמעתי קול עונה. מכיוון שהייתי לבדי ברכב, וזה לא היה הקול שלי, הבנתי שהתגובה מגיעה מבחוץ. אדם מבוגר, עולה חדש מרוסיה, לפי המבטא, עמד ליד השער ואמר בקול את מה שכנראה, כבר רצה לצעוק מזמן, אך לא היה לו בפני מי. "מה מגניב? שעכשיו לא תהיה לנו עבודה? שזורקים אותנו ושמים במקומנו מכשירים? זה מגניב?" פתאום הכתה בי ההכרה. איך לא חשבתי על זה אפילו? אותם מאות ואלפי עובדים, שישבו בעמדות היציאה מהחניונים וגבו מאיתנו את התשלום, עומדים לאבד את מקום עבודתם. נכון, לעיתים לא התייחסנו אליהם בכבוד הראוי. לא תמיד זכרנו להגיד תודה, ואפילו קצת כעסנו (מתוך מיזוג האוויר הנעים שברכב), כשמשהו לא מצא חן בעינינו. אבל אם ננסה להקדיש להם קצת מחשבה, נשים לב שמדובר בדר"כ בעולים חדשים, באנשים מבוגרים יחסית, ובקיצור – כאלה שלא ימצאו בקלות מקום עבודה חדש, ויהפכו למובטלים.
בואו לא ניתמם, לאורך כל ההיסטוריה, תהליך המודרניזציה, הביא לירידה בכמות העובדים, יחד עם העלייה בנוחות החיים. האם אני רומז לכך שנבטל את מכשירי החשמל ונתחיל להעסיק כובסות, וסבלי קרח למקרר? לא ממש. אבל לקח אחד לפחות למדתי. שמאחורי כל מחסום עומד אדם, או משפחה, וגם אם נוח לנו להיעזר בטכנולוגיה האלקטרונית, אסור לנו לשכוח את המשמעות האנושית (או הבלתי האנושית) של הקידמה.
פיני קבסה, עורך עיתון 'חניה', כתב עת מקצועי לענייני חניה, מעריך כי כ-40 אחוזים מכלל החניונים הציבוריים בארץ כבר עברו למערכות תשלום אוטומטיות. "שיטה זו מאפשרת בקרה כספית טובה יותר", הוא מסביר, "התהליך הזה מצמצם קופאים, כי אי אפשר להילחם במודרניזציה. אבל בגלל דרישות הבטיחות, השומרים בחניון יישארו".