נוב' 27 2009
אמציה האיתן כותב ביקורת לסרטי וידאו
מידי שבוע מפרסם אמציה את ביקורותיו בעיתון "בשבע" – במדור תרבות.
בשרשרת התגובות לפוסט זה תמצאו את הביקורות, לפי סדר פרסומם.
בכל שבוע – ביקורת לסרט וידאו חדש!
נוב' 27 2009
מידי שבוע מפרסם אמציה את ביקורותיו בעיתון "בשבע" – במדור תרבות.
בשרשרת התגובות לפוסט זה תמצאו את הביקורות, לפי סדר פרסומם.
בכל שבוע – ביקורת לסרט וידאו חדש!
משפחה עד הקצה – גלעד גולדמידט – ביקורת סרט
אינפ': במאי – גלעד (גילי) גולדשמידט. הפצה – חדוה גולדשמידט Go2Films
הם משוגעים. נראה לי שעל זה יהיה קשה להתווכח. אתם יודעים מה? לא רק הם משוגעים, גם הצלם/במאי שהלך איתם לאורך כל הדרך, גם הוא משוגע. אבל בינינו – בלי המשוגעים היה פה ממש משעמם. אני מתכוון למשפחת דרוקר מירושלים. שני הורים, ארבעה ילדים, ושאיפה אחת גדולה ומפחידה – לטפס, כל המשפחה, על הר הקילימנג'רו, ולכבוש את פסגתו, גובה שישה קילומטרים בלבד.
החרמון נראה לכם גבוה? תשכחו מזה. מדובר על ההר הגבוה בכל אפריקה. הוא ממוקם בטנזניה, והנוף בסביבתו פשוט עוצר נשימה. אך לא רק הנוף עוצר נשימה, אלא גם מזג האוויר הקשה שבחלקיו העליונים. החמצן הדליל, הקור העז, ומאמץ העלייה, יכולים להפיל גם בן אדם בריא וחזק. אך יורם דרוקר החליט כי הוא עולה עם משפחתו הקרובה, וזה כולל גם את הילדה חן, בת ה-8 בלבד. משפחת דרוקר, המככבת בסרט "משפחה עד הקצה", עושים רושם של משפחה חביבה למדי. שני הבנים הגדולים – אור וזיו – דואגים לאחיותיהם הקטנות – שיר וחן. המריבות, יחסית לאחים נורמלים, הן במסגרת ההגיוני, ולא קשה להבחין שכולם אוהבים את כולם. ומה עושים כשהאבא נדבק בשאיפה להשיג שיא גינס, ולעלות להר עם אשתו והילדים – דבר שעדיין לא נעשה? נראה שאצלם ההתלבטות לא היתה ממש קשה. מחליטים לכבוש את ההר, ולהירתם למשימה ההיסטורית.
אך הם לא לבד במשימה הזו. גלעד גולדשמידט, להלן גילי, שמע על המסע המתוכנן והחליט להפיק ממנו סרט דוקומנטרי, המתעד את כל התהליך. גילי הוא בוגר בית הספר לקולנוע מעלה, והוא משתדל לא להפסיק ליצור – תופעה חיובית כשלעצמה. הסרט הקודם שלו "מרכבה ירוקה", גם הוא דרמה משפחתית, אבל בז'אנר אחר לגמרי – סרט דרמה עלילתי, עם שחקנים וכל הכרוך בכך. בהזדמנות זו אפשר להמליץ גם על הסרט הקודם – סרט נפלא שעוסק בשאלות מהותיות הקשורות לעלייה מרוסיה ולזהות היהודית. להבדיל מהדרמה, הבנויה על תסריט מתוכנן, יצא גילי למסע המשפחתי של הדרוקרים, מבלי שהיה לו שמץ של מושג להיכן תתפתח העלילה. הדבר היפה בסרט הוא שגם אנחנו, הצופים, נשארים במתח ובעניין לאורך כל הסרט, בשאלה הקריטית – האם יצליחו בני המשפחה להעפיל אל פסגת הקילימנג'רו? האם תעמוד חן הקטנה בכובד המסע, והאם תכנס משפחת דרוקר לספר השיאים של גינס?
גילי מלווה את התהליך כבר מראשית ההתארגנות, היעוץ הרפואי, האריזה, וכמובן הדרך הארוכה עד לתחתית ההר, והלאה לכיוון הפסגה. כעמית למקצוע, כשראיתי את המאמץ הכביר של בני המשפחה במסע, בן ארבעת הימים, חשבתי על הצלם, שנושא עמו את ציוד הצילום וצריך להתאמץ ולגוון בזויות הצילום, מעבר לקושי הפיסי שבטיפוס. לאחר מעשה, נראה שהמאמץ אכן השתלם. "משפחה עד הקצה" מציג את המשפחה הנהדרת הזו על כל מרכיביה. הוא מלווה אותם בשעות קשות, בפחדים ובלחץ, בבכי של חן ובניסיונות של האחים להרגיע אותה, בקבלת שבת על רקע הנוף המדהים של הפסגה, וכדאי שאעצור כאן, כדי שלא אגלה בטעות את סופו של המסע.
החצר – יוחאי רוזנברג – ביקורת סרט
בסך הכל חצר. שטח פתוח בינות לבנינים גבוהים וצפופים, בשכונה דתית בירושלים. מה כבר יכול להיות מעניין בזה? מסתבר שזה לא רק מעניין, אלא אפילו מרתק.
יוחאי רוזנברג, בוגר מעלה, יוצר עצמאי ומקורי, עבר את שנות ילדותו בחצר הזו, למד אותה כנער, התחתן, והחליט להישאר. למרות שכל שכניו חרדים, ואורח חייו שונה מהם מאוד, יוחאי מתקשה להתנתק מהמקום. בהדרגה הוא מבין שהחצר שסביבו, על דמויותיה הססגוניות, יכולה למלא ספר עב כרס, או לפחות סרט דוקומנטרי. הוא מתחיל לצלם, וכמעט שאיננו עוצר.
דמויות ססגוניות אמרנו? לא ממש. בסרט "החצר" קשה לפספס את ההומוגניות החברתית, הלוחצת. כולם לובשים אותו דבר, חושבים באותה צורה ומדברים באותה שפה. ליוחאי, לב רגיש ועיניים בוחנות. הוא מתחבר לשלוש דמויות החורגות מהנוף הכללי, וחושף אותם לעיני המצלמה, בעומק ראוי לציון.
הדמות הראשונה היא בתוך ביתו פנימה. אשתו של יוחאי – רעות – אומנית בנשמתה, מפסלת בחומר, ומרגישה מנותקת לחלוטין מהמקום. היא היתה שמחה פשוט לעוף משם, אך למען בעלה, שקשור למקום באופן בלתי ריאלי לחלוטין, היא נשארת ואפילו מוכנה להצטלם (מעשה באמת הירואי עבור נשים שלא נולדו שחקניות בנשמתן).
הגיבור השני של הסרט הוא דניאל. שכן, קוסם שמרגיש מבוזבז, תקוע בחצר, אבל חולם כל ימיו על הופעות בפריס. הוא פתוח מאוד בשיחותיו עם יוחאי, מספר על חלומותיו הכמוסים, וכשהוא מגשים את החלום ונוסע לפריס, המצלמה של יוחאי מלווה אותו בנסיעה, וגם בחזרה המאכזבת.
הדמות השלישית היא של ילד. ישראל הוא ילד מקסים וחכם. הוא שונה בתוכו מהילדים האחרים, אבל פוחד להיראות חריג, ולהיות מנודה מהחברה. יוחאי עובר איתו את תהליך ההתבגרות, חוגג איתו את בר המצווה ואת היציאה לישיבה, ומלווה אותו למקומות, שמוציאים ממנו את האמת העצמית והשמחה שלו.
אפשר לכתוב ספר על הסרט הזה. הוא מרתק. הוא עמוק מאוד, ונוגע בנושאי היום יום הכי ישראלים שיש. ביחסים המורכבים בתוך המשפחה, בקבוצת ילדים הגדלים יחד בחברה סגורה, ביחס שבין ממלכתיים לחרדים, במרחק התרבותי שבין פריס לישראל, ובכלל – בנפש האדם, המבקשת לפרוץ מסגרות, ולפרוש כנפיים אל המרחב.
יוחאי מצליח להיכנס ולגעת בכל אחד מהגיבורים שלו, בעצבים הכי רגישים, בסיטואציות אותנטיות, וגם בצילום נכון ולא פולשני. גם הסיפורים שליד, ממלאים את הנפח של החצר בעניין ואפילו במתח. רק לשם הטעימה, אזכיר את גוזלי היונה שגדלים בבית רוזנברג, את המאבק על הקמת הסופרמרקט במרתף בחצר, החבר הוותיק שנפטר ממחלה, והכלה שיוצאת לחתונתה מתוך החצר ממש.
כל אלה יוצרים מארג ישראלי אנושי מרתק, מלמד, וגם מעלה סימני שאלה רבים.
בקיצור, אם היה קיים אצלי סולם דירוג כלשהו לסרטים (באמת הגיע הזמן ליצור משהו מעין זה), "החצר" היה מגיע היישר אל הדרגה העליונה.
גמר חתימה טובה! seret@etrog.tv
תחרות במדבר – ניצוצות של קדושה – ביקורת סרט
בעברית קוראים לזה קומדיית מצבים. בשפה המוכרת יותר הוא נקרא – סיטקום. זהו ז'אנר מאוד מקובל, שניתן למצוא אותו בהרבה סדרות בריטיות, לפני שני עשורים ויותר. האמריקאים אמצו אותו בחום, הוא הגיע גם לישראל, ואולי זהו ערש הולדתן של הטלנובלות (לא ישראל, הסיטקום). העיקרון הוא די פשוט. הסדרה הקומית מתארת רצף של סיטואציות, מצחיקות, מגוחכות, או סתם דביליות, שקורות בין אותם דמויות קבועות, המלוות את הסדרה לכל אורכה. תפקידו הראשוני של התסריטאי הוא ליצור את המצב הבסיסי, שממנו מתפתחות הסיטואציות הקומיות. נסו לדמיין למשל שלושה רווקים, שותפים לדירה, הנאלצים לגדל תינוקת חמודה ושובבה, או שכנים לבנין, שאופיים ההופכי, יוצר התנגשויות בלתי פוסקות. לאחר בניית הסיטואציה הבסיסית, המלאכה הרבה יותר פשוטה. בז'אנר הזה ישנה חשיבות קריטית לאיכות המשחק (דבר שאפשר להגיד כמעט על כל סרט, אבל כאן זה בולט במיוחד). לעיתים, מה שהופך בדיחה טובה לסתם פליטת פה נלעגת (נו באמת, תפסיקו עם זה, לא התכוונתי לרמוז לדודו טופז), ולהיפך, זו הדרך שבה השחקנים מציגים את הסיטואציה.
יחודו של הסיטקום הוא גם במיעוט הלוקיישנים שבו. רובם הגדול של הסצינות מתרחש באותו מקום, דבר שחוסך אמנם, בעלויות ההפקה, אבל מצריך יכולת טובה מאוד של בימוי וצילום, כדי שזה לא יתחיל לשעמם.
הסיטקום המתארח השבוע במדור, נמצא בשלב זה באינטרנט בלבד. כבר סיפרתי כאן על האתר המצוין של "ניצוצות של קדושה". באתר שלהם אפשר (ואפילו מומלץ) לעשות מנוי לפרק זמן, ולצפות באופן חופשי בכל הסרטים שהם הוציאו, ומדובר בהמון(!!!) סרטים ותוכניות.
הסדרה שאבקש להתייחס אליה נקראת "תחרות במדבר", ותוכלו למצוא אותה תחת הקטגוריה – תוכניות לילדים. כבר בשלב הסיטואציה הבסיסית, ניכרת המחשבה היצירתית. פתחיה, הוא בחור חביב, שהחליט להתרחק מהמתחרים ומהלחץ של העיר, והלך לפתוח חנות ספרים במדבר. זמן קצר לאחר מכן, מגיע, מר ווקס, ופותח חנות ספרים בצמוד לחנותו של פתחיה. התחרות בין השניים מביאה לסיטואציות משעשעות, אך גם מעלה שאלות לא פשוטות, שהסרט מנסה להתמודד איתן, וכך להעביר ערכים חשובים לילדים הצופים.
המשחק של עמיחי עזר ויעקב ורשבסקי, בהחלט חביב ומתאים לצופים הצעירים. לא תמיד הבנתי את ההחלטה של הבמאי לצלם את הכל באולפן, על רקע ירוק, ולהשתיל בעריכה את כל הסביבה. לרוב זה עשוי היטב, כשרק פה ושם, עין קפדנית תבחין בחיבורים בלתי מלוטשים.
במהלך הסרט נכנסות פינות בנושאים שונים – מוסיקה, שאלת רב ואפילו היסטוריה. אם שואלים את דעתי לגבי הפרקים הבאים (ולא שואלים את דעתי!), הייתי ממליץ להרחיב במקצת את פינת המוסיקה. זה אמנם כיף לשמוע את אבי פיאמנטה מנגן ניגוני חב"ד, אבל הייתי שמח לשמוע גם קצת הסברים על הניגון, ומה שמסביבו.
בקיצור, לגולשים הצעירים שביניכם מובטחת חווייה משעשעת ואפילו חינוכית.
הבן הסורר – שושי גרינפלד – ביקורת סרט
בתוך שבעים דקות של סרט אחד, מצליחה שושי גרינפלד להכניס מרכיבים שיכולים לבנות סדרה שלימה.
זה יחודו של הסרט, אבל זה גם חסרונו. נשמע לכם מורכב? חכו עד שתראו את עולמו של יעקב, בן דודה של שושי גרינפלד – הבימאית. בסרט "הבן הסורר" מלווה גרינפלד את יעקב בתקופת זמן משמעותית בחייו. הוא מחליט לחיות חיי פשטות וטבע בחווה חקלאית בדרום הר חברון. הוא מחפש אהבה, מוצא ושוב מחפש. הוא מתלבט בדברים המעסיקים את הנוער הדתי לאומי, ולבסוף מתגייס לאותו צבא מגרש, שכה תיעב.
גרינפלד מגדירה את הסרט כ-דוקומדיה בניחוח טראגי, או בתרגום לעברית – סרט תיעודי משעשע, המכיל גם מרכיבים עצובים. מדובר בתיעוד מרתק של צעיר, המנסה לסלול את דרכו האישית, מבלי להיגרר אחר מוסכמות חברתיות או לאומיות. כדי למצוא את עצמו האמיתי, הוא נאלץ לעמוד מול מאבקים לא פשוטים – המשפחה מצפה ממנו להתברגן. אמו לא מבינה בשביל מה הזקן המעטר את פניו. אביו לוחץ בכל כוחו שיתגייס, והסבתא דוקא די זורמת איתו, אבל מבקשת שיהיה חייל ממושמע.
הבימאית שושי גרינפלד מהווה בבואה די מדויקת של דמות הגיבור בסרט – היא אינה כפופה למוסכמות, מקורית, ובעיקר עושה מה שרוצה. לעיתים זה עובד, ולעיתים קצת מעצבן.
היא החליטה, למשל, לעצב את הסרט בסגנון המזכיר את הסרט "מבצע סבתא" – קריינות בניחוח הומוריסטי, המלווה את הסרט כמעט לכל אורכו – לזה התחברתי, ואפילו אהבתי. חלק נכבד מקטעי הסרט היא ערכה בשחור לבן – לא הבנתי את הקו המשותף לכל הקטעים, ומשום כך גם לא התחברתי. והבולט מכל – גרינפלד מכניסה לסרט את כל המסרים שהיא רוצה להעביר על המדינה בשלוש השנים האחרונות. דעתה על ההתנתקות, על אנשי המאחזים ועל מלחמת לבנון השנייה.
הצפייה בסרט ללא ידע מוקדם לעיתים אפילו בעייתית. צופה שלא יודע שאחיה של שושי נהרג במלחמת לבנון השנייה, לא יבין מדוע הוא נמצא כל כך הרבה בסרט, למרות שאינו תורם הרבה לעלילה. צופה שלא ידע לזהות את הקטעים הלקוחים מהסרט "שיער", כלל לא יבין מאיפה זה בא, ואיך זה קשור ליעקב הבן דוד. ואתם יודעים מה? בפעם הראשונה אפילו לא הייתי בטוח אם הדוד שמוליק הוא אביו של יעקב או בכלל דוד שלו. בקיצור, אם יורשה לי, למען הדורות הבאים, אבקש להציע לשושי להקרין את הסרט בפני קבוצת ביקורת, שאינה מכירה את החומרים, ולשמוע מהם דעה נטולת ידע מוקדם.
קצת קשה, במעט המקום שנותר, להתייחס לכל אותם מרכיבים בפסיפס הצבעוני של "הבן הסורר", ולכן אקפוץ ישר למסקנות מהצפייה (יותר מפעם אחת).
"הבן הסורר" הוא סרט חשוב ומקורי, שנותן נקודת מבט לא שגרתית על נער גבעות, חינני ועצמאי. הוא מאיר באור משעשע מלחמות תוך משפחתיות מכל הסוגים והמינים. הוא אפילו גילה לי סיטואציה, אותה ממש לא העליתי בדעתי, מבית הכנסת בנוה דקלים ביום הגירוש. ונקודה אחרונה – הוא מוקרן בימים הקרובים בפסטיבל ירושלים לקולנוע יהודי. רוצו לראות!
ואלס עם באשיר – ארי פולמן – ביקורת סרט
סוף סוף סרט ישראלי שמייצג בכבוד את מדינת ישראל ואת צה"ל. לא שוב אותם סרטים המראים אותנו ככובשים חסרי רגש, ואת הערבים המסכנים שסובלים תחת נחת זרוענו.
ולא סתם סרט, אלא זוכה פרס גלובוס הזהב ומועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. סוף סוף יראו כולם למה באמת יצאנו למלחמת שלום הגליל, ויוכלו להתרשם מהסבל של ישובי הצפון שחיו תחת התקפת קטיושות מתמשכת. העולם כולו יוכל ללמוד על טוהר הנשק של צה"ל, מול אכזריותם של מחבלי אש"ף, ולא זו בלבד, אלא גם מדובר בסרט נקי מבעיות צניעות. בקיצור – תקופת ימות המשיח.
אני רק מקווה שלא תעזבו כאן את העיתון ותרוצו לקולנוע. לצערי, כל מה שכתבתי לעיל הוא פנטזיה בלבד. הסרט "ואלס עם באשיר" הוא בדיוק ההיפך הגמור.
בסרט, היהודים הם עם טיפש, שיורה לכל עבר ללא שום מטרה. הקצינים הם בעלי תאווה, חסרי מוטיבציה וידע מקצועי. לא רואים כלל את סיבת היציאה למלחמה, אלא רק את החיילים האלימים שהורגים נשים וילדים ללא היסוס. והדובדבן שבקצפת – כולנו אחראים לטבח שערכו הנוצרים במוסלמים בסברה ושתילה. ואם כל זה לא מספיק, אז גם הסרט אינו נקי מבעיות צניעות.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בעבודה מקצועית מאוד, של במאי מוכשר, ואולי דווקא בכך הבעייתיות גדולה עוד יותר. ארי פולמן, התסריטאי והבמאי, עורך בסרט מסע עצמי אל נבכי הנפש שלו, כחייל צעיר במלחמת לבנון (הראשונה), הוא מנסה להיזכר בימי המלחמה, תקופה שמשום מה נדחקה אצלו בצדדי הזיכרון, ובעזרת פגישות עם חברים לנשק, הוא נזכר שוב באותה תקופה – ימי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
הסרט עשוי בטכניקה יחודית של אנימציה תלת מימד, אבל לא זו המוכרת לנו מסרטים כמו שרק או צעצוע של סיפור, אלא טכניקה שנראית כמו מגזרות נייר, עשויות בשכבות. משהו מעין הסדרה – סאות' פארק, אבל ברמת גימור הרבה יותר טובה. הדמויות ממש מקבלות חיות במהלך הסרט, והסאונד המושקע מכניס אותך לתוך האווירה. גם הדיאלוגים בין הדמויות עשויים ברמת אמינות מאוד גבוהה ונשמעים אמיתיים לגמרי.
גיבור הסרט נוסע מסביב לעולם, בכדי ללמוד על מלחמת לבנון וגם פוגש דמויות אמיתיות, כמו העיתונאי רון בן ישי, שמספרים בקולם על הזיכרונות מימי הקרבות.
ואם במהלך הסרט עדיין לא הזדעזענו מהוולגריות והאכזריות ששלטה בלבנון, באים הצילומים האחרונים בסרט, וממש מדירים שינה מעינינו. פולמן החליט לערוך בסוף הסרט צילומים אמיתיים (לא אנימציה) של קורבנות הטבח בסברה ושתילה – לא מומלץ לבעלי לב חלש.
אם עדיין לא הייתי ברור מספיק, הנה לכם ההמלצה במילים מפורשות – אל תלכו לראות את "ואלס עם באשיר", ואם תשאלו אותי, גם אין סיבה להיות גאה ומאושר, אפילו אם הסרט יזכה באוסקר הנכסף.
חרדות – ביקורת סרט
בימוי – רון עופר ויוחאי חקק
הפצה – http://www.go2films.com
"ת'אמת, אתה דוקא נחמד, לא פנאטי כזה. אם כל המתנחלים/דתיים/חרדים היו כמוך, אז אפילו אני הייתי מוכן ללכת לבית כנסת". אם אתם עובדים/לומדים/מבלים עם חילונים, יש סיכוי רב ששמעתם משפט מעין זה. המשמעות שלו בכל המקרים היא אחת – ברור שכולכם קיצונים ובלתי נחמדים, פרט ליוצאי דופן מהסוג שלך, שאינם מעידים על הכלל. אחד הקהלים הכי מושמצים בציבור הישראלי הוא הקהל החרדי. רובו המוחלט של הציבור כלל לא פגש אדם חרדי, ואחוז ניכר מבין בעלי הדעות הקדומות לא קיימו שיחה בסיסית עם מישהו מתוך אותה קבוצה מושמצת.
הדרך לשינוי התדמית היא ארוכה וסיזיפית. בכדי לקנות שם טוב יש לעבוד שנים, אך לקלקל אותו הרבה יותר קל. צעד חשוב במסע הזה נעשה באמצעות סרט דוקומנטרי מרתק – "חרדות" (ר' בצירה). רון עופר ויוחאי חקק החליטו ללוות שתי נשים חרדיות, ולהציג לקהל הרחב את דמותן הזוהרת. לא זוהר של יחצנות ורוח, אלא של עבודה קשה הנועדה לעזור לציבור החרדי להתקדם במעלה הדרך הנורמטיבית. עדינה בר שלום הקימה מכללה לגברים ונשים חרדים (בנפרד כמובן), המקנה להם מקצוע, שיאפשר להם לעבוד ולקיים את בני משפחתם. רחל שלקובסקי ייסדה ארגון צדקה, המסייע למשפחות שנקלעו למצוקה של ממש. שתיהן דמויות יחודיות ומרתקות, שבונות ביחד פסיפס אנושי, שבמבט ראשון, נראה ממש חריג בחברה החרדית, אליה הן שייכות.
הסרט מלווה את שתיהן בסיטואציות דרמטיות, ומתאר את ההתמודדות שלהן עם הסביבה החרדית, החוץ החילוני, וגם הקונפליקט הפנימי. הנה לכם דוגמאות להמחשה – בר שלום היא בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף, שבילדותה נשלחה, בעל כורחה, ללמוד תפירה ולא פסיכולוגיה, אך כיום מנסה להכשיר עובדים סוציאליים לציבור החרדי. שלקובסקי, הידועה בכינוי "במבי", היא מיילדת ותיקה מאוד, שלא הצליחה ללדת בעצמה אף לא פעם אחת. שתיהן מתמודדות בצורה מעוררת התפעלות עם הקונפליקט שבו הן חיות, ושתיהן מביעות דעה אמיצה המעודדת הורים לצאת לעבוד, ולא ליפול כנטל על כתפי החברה.
הסרט עובר מדמות לדמות, אך גם מפגיש אותן יחד. המצלמה מלווה את עדינה בר שלום בביקור עידוד אצל אביה – הראשון לציון, ואת במבי במסע לגיוס תרומות בניו יורק. רמת החשיפה של הגיבורות אל מול המצלמה, מהווה פריצת דרך בגישה של הציבור החרדי אל המדיה, ובעקבות כך, לו יהי, פריצת דרך בגישה של צרכני המדיה אל הציבור החרדי.
חבל שהקריינות בסרט מורידה מרמתו המקצועית, מקנה לצופה הרגשה של סרט תדמית, ובקיצור – מיותרת לחלוטין.
למרות זאת, "חרדות" הוא סרט חשוב בתוכנו, מהפכני במסקנותיו וגם פורש לעינינו סיפורים אנושיים סוחפים ומרגשים .
הירושות שלי – עינת קאפח – ביקורת סרט
הנה לכם בסיס לסרט מתח סטנדרטי – רב גדול ומקובל בישראל, נותן לנכדתו, העוסקת בקולנוע, ערימת דפים ישנים קשורה בסרט. לאחר מותו היא פותחת את הקשר, ומגלה יומן חיים של הסבא, הכולל בתוכו פירוט מכאיב על מלחמת עולם תוך עדתית, וטראומות שסחב עמו מילדותו. הנכדה מחליטה להתיר את הקשר ולהוציא לאור את סיפורו של אותו מאבק. למרות ניסיונות רבים להסתרת המחלוקת, ואפילו איומים, היא מפרסמת סרט המגולל את סיפורו של הסבא, על כל המורכבות שבו.
נשמע מרתק? זהו בדיוק הסיפור העומד מאחורי הסרט "הירושות שלי" של עינת קאפח. סבה של עינת, הרב יוסף קאפח, מגדולי רבני תימן, דיין בבית הדין הגדול בירושלים, וחתן פרס ישראל לספרות תורנית, התפרסם במחקר הענק שעשה בכתבי הרמב"ם, ובהוצאה המחודשת של הספרים, מפעל חיים בהיקף שקשה לתאר. נכדתו, עינת, בוגרת בית ספר מעלה לקולנוע, ועוסקת שנים רבות בהוראת הקולנוע. החיבור ביניהם, נראה במבט ראשון כמעט בלתי אפשרי, אך מתברר שהסבא סמך דוקא על נכדתו שתוציא לאור את הסיפור, אותו החביא במעמקי נפשו, במהלך שנות חייו.
מקורה של המחלוקת, סביבה נסוב הסרט, חוזר שנים רבות לאחור, אל תוככי תימן וגדולי הרבנים שבה. ה"דרדעים" – ההולכים בדרכו של הרמב"ם, אל מול ה"עקשים" – אלה המכוונים דרכם ע"פ הזוהר והקבלה. מדהים לגלות עד כמה המחלוקת הזו, שהגיעה עד כדי הלשנות, אלימות וסגירת בתי כנסת, ממשיכה להעסיק קבוצות בתוך עדת התימנים, עד עצם היום הזה.
המסע של עינת קאפח, היוצאת בעקבות צרור הדפים הבלויים, הוא מסע אישי, של נכדה, הצועדת יחד עם סבתה, ומנסה לגלות עולם, שהיה חבוי בפניה במשך כל השנים. עינת אינה מסתירה את הצוואה השנייה שהותיר לה סבה – היא תקבל את חלקה בירושה רק לאחר שתתחתן. היא מספרת בגילוי לב על היחס המיוחד שהיה בינה לבין הרב קאפח, ומגלה, בפעם הראשונה, מפיהם של בני המשפחה ותלמידים, על ההיקף העצום של היצירה התורנית שהוציא הסבא בימי חייו.
דרך עיניה של עינת אנחנו לומדים על הדמות המיוחדת של הסבתא, הרבנית ברכה קאפח, שתבדל"א. אישה מבוגרת, בעלת חכמת חיים עצומה, לשון שנונה, ואשת חסד מהמעלה הראשונה.
לא הסכמתי עם כל ההחלטות של הבימאית, ואחד הדברים שאפילו הפריעו לי, היה הדחיקה של ההסבר הבסיסי של המחלוקת, אל החלק האחרון של הסרט. כצופה, הייתי שמח לקבל את ההסבר כבר בשלב הראשון. אך בסך הכל, מדובר בסרט דוקומנטרי מרתק, שמעמיד מול עינינו דמויות מופת, ומאבק היסטורי, ששרידיו נמצאים איתנו עד היום.
הלהקה – יהודה גרובייס – ביקורת סרט
ל"ג בעומר כבר עלה בעשן, ואפשר לכתוב, ללא נקיפות מצפון, על מוסיקה או על סרט. מכיוון שהתלבטתי קשות בין מוסיקה לסרט, החלטתי לשלב בין השניים, והפעם מתארח במדור סרט שעיקר עיסוקו הוא מוסיקה.
אינני יכול לפתוח מבלי להלום במשפט המחץ המופיע על גבי אריזת הסרט – "סדרת הדרמה הגדולה ביותר של כל הזמנים". הריני מכריז באחריות כי לא מדובר בסדרת הדרמה הגדולה של כל הזמנים. זה עדיין לא אומר שמדובר בסדרה בלתי מוצלחת או לא מעניינת. להיפך – "הלהקה" היא סדרה דרמטית, מרתקת ועשויה היטב.
מדובר בחלום ישן של יהודה גרובייס, הקולנוען החרדי הבלתי נלאה. המוסיקה טבועה בדמו עוד מילדות, ותמיד רצה לשלב את שתי האהבות הגדולות שלו – סרטים ומוסיקה.
בזמן האחרון אנחנו עדים לז'אנרים חדשים שיוצאים לאור בקצב גבוה. אם תעיינו בגיליון הקודם במדור של אבי סגל (לא כתבתי "ידידי" כי זה כבר הפך לקלישאה נבובה, שמשמעותה היא – נפגשנו פעם בחתונה של חבר משותף) תוכלו לקרוא על הז'אנר המורכב של שילוב דרמה עם דוקומנטרי, וכל זה בסרט מצויר. כאן מדובר בסרט שאינו מצויר, וודאי שאינו דוקומנטרי, אבל יש בו לא מעט מרכיבים הלקוחים מהמציאות האמיתית, שנותנים לו נופך תיעודי. כך למשל שמות השחקנים – יהודה גרובייס, שאול חיון ו"הרפו" מופיעים בשמותיהם האמיתיים, וגם בתפקיד התואם את מהלך חייהם.
"הרפו", הלא הוא דוד אברמזון, זמר ויוצר מוסיקלי ותיק ומוערך, מנסה להקים מחדש (בעלילת הסרט) את להקת "הנשמות", הרכב שהיה מצליח מאוד, ועקב טרגדיה (שעדיין איננו מגלים מה היא) התפרק לפני שנים רבות. הוא פונה לגרובייס שיהיה המפיק של הלהקה, וזה מתנה את הסכמתו בכך ששאול חיון, דמות מוכרת בעולם הבידור, ישתתף גם הוא בהרכב.
מכאן ואילך העניינים מתחילים להסתבך. מצבו הכלכלי של הרפו, שמחזיק במכולת שכונתית קטנה, הולך ומידרדר. מצבו הרפואי של אריק, אחד ממשתתפי ההרכב, הופך לקריטי, ומתברר ששאול קשור בהסכם למפיק אחר שמאיים בתביעת ענק, אם ימשיך את הקשר עם "הנשמות".
תוך כדי סיפור העלילה, אנחנו זוכים לשמוע את השירים המקוריים של הרפו, רווח נקי בפני עצמו. יש אפילו סצינה שבה כותב שורות אלה משחק את תפקיד עצמו, למשך כמה שניות של תהילת עולם (כדי למנוע לזות שפתיים, ארמוז שיש סיכוי שאקבל את "אות המתנדב" בטקס הבא בבית הנשיא) ומכיוון שבשלב זה יצאו שני פרקים מתוך חמישה מתוכננים, אפילו אני לא יודע את סופו של הסיפור.
לטעמי, הדבר היפה ביותר בסדרה הזו הוא הבנייה של הדמויות. גרובייס מצליח לפתח דמויות מורכבות מאוד, שהצופה יכול להכיר אותם לפני ולפנים. משחק מצויין של כל אחד מהשחקנים הראשיים, יחד עם בימוי מדוקדק של תגובות, הבעות פנים, ומשפטים קטנים מלאי עומק, מכניסים את הצופה אל תוך הסיפור, מרגשים, ומשאירים אותנו במתח לקראת צאתם של הפרקים הבאים בסדרה.
מטהרי האוויר – ניצוצות של קדושה – ביקורת לסרט
מכירים את ההרגשה שמכה בך לאחר ירידת גשם? פתאום הראות ברורה יותר, הנשימה קלה יותר, ונראה כאילו מישהו עבר עם מטלית אבק, ופשוט ניקה את העולם. הניקיון הזה רק ממחיש לנו עד כמה האוויר שלנו היה מלוכלך, לפני ירידת אותו גשם. אך לא רק עשן ופיח מלכלכים את האוויר שלנו, גם דיבורים רעים, כעס ולשון הרע. זה לא אני המצאתי. הרבי מלובביץ כותב זאת במפורש, והוא גם מציע דרך לפתרון – ע"י לימודי קודש ודיבורים של תורה, אפשר לטהר את האוויר ולהביא אותו למצבו הטבעי והמקורי.
מי שלקח את הרעיון הזה צעד אחד קדימה הם אנשי "ניצוצות של קדושה". בתחילת שנה זו הם יצאו לדרך ארוכה ומחייבת של תכנית שבועית – המבוססת על רעיון טיהור האוויר, ומעבירה לילדים, בדרך חווייתית, את פרשת השבוע והרעיונות הקשורים אליה.
פנחס ופופי הם צמד חמד שאוהבים זה את זה, ומנסים להביא לעולם רק טוב. פנחס הוא שחקן בשר ודם, ופופי הוא אפרוח. לא מצוייר – אפרוח אמיתי. השניים האלה מקבלים הנחיות ממאיר – הוא האחראי על מגדל הפיקוח, משם הוא רואה היכן נמצא האוויר המזוהם, ומה יש לעשות כדי לנקותו. המשימה שהוטלה עליהם, כבר בתכנית הראשונה, קשורה למטוס מיוחד שיכול לטהר את האוויר המזוהם בפיח ובעשן, אך תפקידו העיקרי הוא להביא אותם אל מעל לעננים, שם הם יושבים ומדברים בדברי תורה – תהליך שמנקה את העולם כולו, ומטהר את האוויר סביבנו. מה לעשות והחיים לא כל כך קלים? שמה ומיזה – שני פושעים, שהחליטו להרוויח על חשבון זיהום האוויר, מנסים להצר את צעדיהם של המנקים, ולהפיל את המטוס בכל דרך אפשרית.
המסגרת הסיפורית הזו מהווה אטרקציה לילדים, שאולי לא היו יושבים ללמוד פרשת שבוע בדרך אחרת. הסיפור עובר בצורה משעשעת, והדרמות המלוות את העלילה, מבטיחות שהילדים ישארו צמודים למרקע עד לסוף הפרק – ובינתיים ירוויחו את סיפור הפרשה, מדרשי חז"ל וערכים שונים שקשורים לנושא הנלמד.
אין זה פשוט להפיק בכל שבוע פרק חדש בסדרה, ובינתיים הם עומדים בכך בהצלחה. נכון, ישנם מקטעים שלמים שעברו מפרק לפרק, ונראו לי קצת מוכרים, אך עיקר הסיפור הוא חדש ומקורי בכל שבוע, והחוויה שהצופים עוברים במהלך הצפייה, ודאי תעזור להפנים את המסרים העוברים, ולזכור לכל הפחות, מהי פרשת השבוע.
לא תוכלו לרכוש את הסדרה בחנויות, וגם אין צורך לטרוח. היא נמצאת באתר האינטרנט של "ניצוצות", כמו כל הסרטים האחרים שלהם ((www.nitzotzotonline.com, וזה המקום להמליץ שוב על האתר. במחיר נמוך יותר מעלות של סרט אחד בחנות, ניתן לצפות בעשרות שעות של סרטים מכל הסוגים והמינים, באיכות גבוהה, והכי חשוב – הכל על טהרת הקודש, והאוויר הנקי.
סרטי הגמר של בית הספר לקולנוע – מעלה – מחזור טו
סרטי גמר של סטודנטים הם תמיד מעניינים. לאחר תהליך ארוך ומייגע של לימודים ועבודה קשה, הם מציגים את פסגת היצירה שלהם לשלב זה, ומשקיעים בזה המון. על כך אין ויכוח, וכל מי שנכח השבוע בהקרנת הבכורה של סרטי "מעלה", יכול להעיד על המקצועיות והאיכויות שזרמו מהמסך, אל הקהל הרב שהגיע.
סרטי סטודנטים הם בדרך כלל גם מקוריים, ולעיתים אף פורצי דרך. שנים רבות החזיקו בבטן את כל היצירות הכמוסות שלהם, את החלומות על ראשוניות וגאונות קולנועית, ועכשיו זה מתפרץ. כשמדובר על סטודנטים דתיים, יש עוד דבר שפורץ, ובגדול – הניסיון לבדוק את גבולות העולם הרוחני שלהם, ואם תרצו – הרצון ללכת על הקו הדק שבין אמונה לאומנות. אני מאמין, ותסלחו לי על הבעת הדיעה האישית, שלא חייבת להיות סתירה בין אמונה לאומנות, וניתן ליצור באיכות, מבלי לוותר על דרך האמונה או על הלכות התורה. מסתבר שלא כל תלמידי מעלה סוברים כך. בחלק מהסרטים שראינו, היו בעיות חמורות של צניעות, שמגבילות את קהל הצופים הפוטנציאלי רק למי שאינו שומר בהקפדה על מה שעיניו רואות. הנושאים באים מתוך הרגש העמוק של היוצרים, ונוגעים בדברים שלפני שנים אף אחד מהציבור הדתי לא היה מעז להעלות על גבי המסך (ובטח לא על מסך גדול כמו זה שבסינמטק ירושלים). אמא לחמש בנות שמנסה בכל כוחה להיטמא, כדי שלא להיכנס להריון, למרות הצורך שלה לנוח מעט, אם חד הורית שמגיעה לבית הוריה עם התינוק החדש, למרות התעלמותו הבוטה של הסבא הטרי, וילד לפני בר מצוה שלא מצליח להקפיד על שמירת הברית, וכמעט מגיע למצב של סירוס עצמי, במרפאה הוטרינרית של אביו. אלה מספר דוגמאות לנושאים המעסיקים את לומדי הקולנוע, וכנראה עוד רבים, שאין להם את הכלים היצירתיים בכדי להשמיע את קולם ברמה. לאחר שלושה סרטים דרמטיים וחזקים הגיע סוף סוף סרט שהעלה חיוך על פנינו. אלירן מלכא הוא הבמאי של "71 מטר מרובע". סיפורו של חזי, המגיע לפנות את החפצים מבית הוריו העומד להריסה. המפגש המחודש עם הבית, מעלה בזכרונו סיטואציות מתקופות ילדותו ונערותו, וכך אנחנו פוגשים את הילד שגדל בבית מזרחי אסלי, ועמד להתחתן עם בחורה מבית אשכנזי אריסטוקרטי. המפגש בין שני הצדדים משעשע עד דמעות, אך הוא גם נוקב ומעלה שאלות חברתיות שעדיין לא נעלמו מעולמנו. צילום מוקפד ומאוד איכותי, יחד עם בימוי נהדר ושחקנים מהשורה הראשונה, מביא לתוצאה מופלאה של סרט שפשוט אסור לפספס. הסרט הדוקומנטרי היחיד שהוקרן, גם הוא שווה התייחסות בפני עצמה, וצר לי על מעט המקום שנותר לי עבורו. גולן רייז מתעד את תהליך ההפרטה של קיבוץ עין צורים, כשהמצלמה מתמקדת בקבוצת מבוגרים (בלשון המעטה) שעדיין מגיעה מדי בוקר לאכול בחדר האוכל. "פרלמנט ארוחת הבוקר" מביא תמונה מרתקת של דור הולך ונעלם, ומציג שאלות בלתי פתורות על תהליך ההפרטה ומקומו של הקיבוץ בחברה המודרנית.