אולפני אתרוג

בכל פעם שאני שומע את הקמפיין הזה תוקפת אותי חלחלה: "הממשלה קבעה רף עליון לתאונות הדרכים – שלוש מאות שבעים וחמישה הרוגים לשנה. אסור לעבור את הרף הזה", כך קובע הקריין בקולו הסמכותי. ואני שומע ולבי נחמץ. מי זה אותו שר שקבע את המספר המפחיד הזה? ואם כבר קבעתם מספר, אי אפשר היה לפחות לעגל אותו לשלוש מאות ושבעים? וכי אינכם יודעים שכל יהודי הוא עולם ומלואו? לכאורה, בתיקון קל של ההחלטה היה אפשר להציל עוד חמש נפשות, וזאת מבלי להזכיר את בני משפחותיהם, והנפגעים האחרים. ואם כבר מספרים, לפי נתוני הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עד אתמול (יום ג') נהרגו בדרכים 340 בני אדם. מה שמותיר לנו שלושים וחמישה אנשים עד לסוף השנה האזרחית, קצת מפחיד, לא?
אך מכיוון שהנושא הזה חשוב מכדי לפתור אותו בבדיחה או שתיים, ניסיתי לחקור אחר אותה החלטת ממשלה, ולהבין מהיכן היא נובעת. אם נחזור חמש שנים לאחור, נגיע לועדת שיינין, שמונתה ע"י הממשלה לנושא הבטיחות בדרכים. אחת ההמלצות העיקריות היא הקמת הרשות הלאומית, והענקת סמכויות נרחבות, כמובן, עם תקציבים המאפשרים עשייה. שנתיים לאחר מכן, התקבלה החלטת ממשלה הקובעת יעד לצימצום מספר ההרוגים בתאונות – ירידה של שישה אחוזים בכל שנה. כאן עבר השרביט לידיהם של אנשי עמותת "אור ירוק". תחשיב פשוט שעשו, הביא אותם אל שנת 2009 עם היעד של 375 הרוגים בשנה. הקמפיין המכיל את נתוני ההרוגים ואת הרף העליון לא נעשה ע"י ממשלת ישראל, אלא ע"י עמותה פרטית, אך אם תחפשו ביעדי משרד התחבורה או הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, תתקשו למצוא את המספר המדוייק הזה. מדוע? אולי הניסיון של שנה שעברה קצת מרתיע. שמואל אבואב, מנכ"ל עמותת אור ירוק, מזכיר לכולנו כי בשנת 2008 לא הצליחה הממשלה לעמוד ברף אותו קבעה לעצמה. הוא מגלגל את האחריות היישר לפתחו של שר התחבורה שאול מופז, ואינו מניח לשר הנוכחי, ישראל כץ.
נראה שהשר כץ יכול להיות פחות מודאג מקודמו. הנתונים היבשים אכן מראים על ירידה במספר ההרוגים, ואם לסיים בנימה אופטימית, הייתי מאמץ דווקא את המשפט מתוך יעדיה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים – "הרשות מובילה תרבות של חברה בטוחה וסובלנית בדרכים, ופועלת בנחישות והתמדה – לגעת באפס". נסיעה טובה ובטוחה לכולנו!

אבא חרדי ליטאי מסביר :
-אבא, איך ניצחנו את היוונים ?
-בעזרת השם.
-אז בשביל מה המכבים?
-הם היו רק החיילים . השם עזר להם בעזרת השם, וברוך השם הם ניצחו .
-המכבים היו חיילים?
-אה… חיילים של השם, צבאות השם.
-אז המכבים היו חב"דניקים
-לא! לא! חס וחלילה!! הם היו ליטאים.
-ליהודה המכבי היה נשק ?
-כן .
-אז יהודה המכבי היה חילוני או גוי ?
-חס ושלום, מה פתאום חילוני או גוי?
-אבל רק חילונים וגויים הולכים לצבא
-פעם גם דתיים היו הולכים לצבא.
-למה המכבים הלכו לצבא ואנחנו לא?
-כי היום התורה שומרת עלינו .
-ואז התורה לא שמרה עליהם ?
-אולי תלך עם מוישי לקרוא קצת משניות?
-המכבים למדו משניות?
-למדו תורה. הרבה תורה .
-ולא עבדו?
-חס ושלום.
-אז אנטיוכוס נתן להם כסף ?
-לא . הם עבדו והרוויחו פה ושם.
-בשחור כמו דוד יענקי?
-יענקי לא עובד בשחור !
-אז במה עבד מתיתיהו ?
-הוא היה חקלאי.
-מתיתיהו היה תאילנדי ?
-ד´ ירחם, מה פתאום תאילנדי ?
-אז איך הוא עבד בשדה עם חולצה לבנה?
-ומנין לך שלבש חולצה לבנה?
-מוישי אמר לי שיהודי אמיתי הולך רק עם חולצה לבנה .
-אתה מבלה יותר מדי עם המוישי הזה. אבל הוא צודק .
-מה רצו המכבים?
-הם רצו מדינה יהודית עצמאית, שהם ינהלו אותה .
-זה גם מה שאנחנו רוצים?
-כן, אבל אסור לנו להגיד את זה. אנחנו לא ציונים.
-אבא, אני רוצה להיות מכבי, ציוני , חייל !!
-געוואלד! מה קרה לך ?!
-בצחוק אבא, אני הולך להופעה של שוואקי.
-אה, יופי. תמסור ד"ש למשפחה של מוישי .

אבא חילוני מסביר :
-אבא, למה המכבים נלחמו ביוונים?
-לא עכשיו.
-למה לא עכשיו?
-אני רואה עכשיו כדורסל.
-נו אבא!
-אה… מה זה חשוב. העיקר שהם ניצחו.
-אבא, באנציקלופדיה כתבו שזה בגלל שהמכבים לא רצו לאכול חזיר.
-יכול להיות.
-ובגלל זה היתה כזאת מלחמה!?
-תראה, חזיר זה ים של כולסטרול, אולי המכבים היו בקטע של בריאות וכל זה.
-ובגלל זה הייתה מלחמה?
-המכבים האלה מהבריאות, יכולים להיות נורא קיצוניים.
-למה היוונים הכריחו אותם לאכול חזיר?
-כי הדתיים עושים עניין מכל דבר.
-המכבים היו דתיים?
-מה פתאום, דתיים לא הולכים לצבא.
-אז איך הם ניצחו את כל היוונים?
-אלוהים עזר להם.
-אבל אמרת שאין אלוהים
-באמת אין.
-אז יש או אין?
-אין. אבל הם חשבו שיש.
-אבא, לא הבנתי.
-מה לא הבנת?
-אם יש אלוהים
-אז תשאל את אמא.
-כל פעם שאתה לא יודע משהו אתה שולח אותי לאמא
-אני יודע דברים חשובים. אם יש אלוהים זה לא חשוב.
-כתוב שיהודה המכבי ניצח את היוונים בבית חורון.
-אם כתוב אז כתוב.
-איפה זה בית חורון?
-רחוק. זה לא בארץ, באמריקה.
-אבא, קולומבוס גילה את אמריקה רק בשנת 1492
-אתה יודע שאתה נודניק? זה בשטחים.
-מה, אבא, המכבים היו מתנחלים?
-ידעתי. אולי תלך לשחק עם שון?
-אבא, כשנהיה שוב בטיב טעם, גם אותי יכריחו לאכול חזיר?
-אם אתה ממשיך עם השאלות האלה, אין פסטיגל השנה!
-אבל אבא אני מפחד, יש לי רק אחות אחת
-אז מה?
-למכבים היו חמישה אחים שנלחמו ביחד
-אולי תלך לראות דורה?
-רוצה לראות מכבי
-טוב תראה מכבי.
-אבא, איפה המכבים?
-הנה בצהוב.
-אלה מכבים?
-כן.
-איך קוראים להם?
-פייזר, ביינום, באטיסטה, בלות´נטאל וקאמינגס.
-אוף אבא אתה מעצבן. זה לא שמות של מכבים
-לאן אתה הולך?
-להילחם ביוונים!
-אתה לא הולך לשום מקום!
-אני רוצה להיות מכבי, דתי ומתנחל!
-השתגעת?? אתה לא יוצא מהבית! שמעת?!!
-סתם אבא, תירגע. אני קופץ עם שון למקדונלדס
-אה. יופי. תביא לי צ´יזבורגר.

חבילה אחת של צמר גפן הייתה מספיקה לכל החג. ההוראות היו פשוטות בתכלית – הפרד מהחבילה מעט צמר גפן, והתחל לגלגל את הפתילה בין שתי ידיך. הוצא מהחנוכיה את הפתילות שהדלקת אמש, מזוג מעט שמן לתוך כוסית הזכוכית, והנח את הפתילה החדשה כשראשה בולט כלפי חוץ. האחראי על התחום הזה היה אבי המשפחה, ואנחנו הילדים קינאנו ביכולת שלו לגלגל בזריזות פתילה ארוכה ומושלמת, בעוד הפתילה שלנו יצאה מגושמת וכמעט בלתי דליקה. היום ההוראות נראות אחרות לגמרי – "זרוק את כוסיות הפלסטיק שהדלקת אתמול. פתח בזהירות את האריזה, הוצא כוסית חדשה מוכנה להדלקה, הנח אותה במקום המיועד לה, והדלק". השלב הבא בחנוכיות יהיה אריזה של שמונה חנוכיות מוכנות להדלקה – וההוראות יהיו בסגנון הזה: "זרוק את החנוכיה מאמש. הוצא את החנוכיה של היום מתוך האריזה, הנח במקומה, והדלק בזהירות". רבים מהצעירים לא פגשו צמר גפן מימיהם, וחוויית יצירת הפתילות כבר לא תיחרט בזיכרון הילדות של הדור הבא.
ומפתילות החנוכיה ניתן לעבור בקלות אל הסוכה לנצח, שהופכת את מילות השיר "פטיש מסמר ניקח מהר" לעולם היסטורי הולך ונעלם, ואל הקישוטים המוכנים שגזלו מאיתנו את החווייה המשפחתית המשותפת, בהשחלת הסרטים הצבעוניים לשרשרת אחת ארוכה. בשמחת תורה קשה למצוא את אותם דגלי נייר מצויירים, ביד ילדותית וצבעונית, והתחפושות המוכנות לפורים, הוציאו מידינו את החוט והמחט, ויחד איתם גם את הדמיון הפרוע והיצירתיות המקורית.
נדמה לי שהתהליך הזה של קיצור ההכנות והדילוג היישר לביצוע, מקיף אותנו כמעט בכל התחומים. קחו למשל את תחום המזון – האוכל המוכן כבר נכנס למרכז התפריט ואינו משמש רק לעיתות חירום – "הכניסו לחצי דקה למיקרוגל ויש לכם ארוחה מוכנה", או "הוסיפו מים חמים, המתינו שלוש דקות, בתאבון". החיסכון בזמן אכן משמעותי, אך חוויית היצירה הופכת ליותר נדירה.
בקפיצה הזו היישר אל התוצאה הפשוטה, אנחנו שוכחים דבר אחד משמעותי וחשוב – הדרך. דברו עם המורים למתמטיקה, ותשמעו תשובה ברורה ופשוטה – הדרך חשובה לא פחות מהמסקנה הסופית. ההשקעה, החשיבה המאומצת, הפעילות המשותפת של בני המשפחה, וגם הכשלונות שבדרך, כל אלה הופכים את התוצאה להרבה יותר משמעותית, ואת ההישגים לחלק מאיתנו, ולא משהו חיצוני ומרוחק.
אולי הגיע הזמן לחזור אל הפטיש והמסמר, לגלגל שוב פתילות לבנות מצמר גפן, ולשחק יחד בסביבון העץ הפשוט, זה שאינו מאיר בכל צבעי הקשת, ואפילו לא מנגן בעצמו את שירי החג, בהברה סינית בולטת.

מזל טוב, נולדנו מחדש. נכנסנו לפייסבוק. אם עד היום למדנו ש-"אני חושב, משמע אני קיים", הרי שהדור החדש מלמד אותנו ש-"אני בפייסבוק, משמע אני קיים". כמעט מדי יום הייתי זורק לסל המיחזור הזמנות של מכרים קרובים ורחוקים, להצטרף אליהם אל הפייסבוק. לעיתים זה היה קצת מביך, בן הדוד של גיס של אשתי מזמין אותי אליו ואני מסרב? לעיתים היה בזה קצת שמחה לאיד – "מגיע לו שירדוף קצת אחרי, הרי בטלפון הוא מסנן אותי". אך לבסוף נשברנו. אולי היה זה האינטרס העסקי, אולי החוש החברתי ואולי פשוט הסקרנות – אם כולם שם ודאי יש בזה משהו מעניין. ופתאום, באחת, הפכנו למרכז חברתי תוסס. עשרות חברים שאישרו את הצטרפותם לקבוצה שלנו. רבים אחרים שמזמינים אותנו להצטרף אליהם, ובעיקר דיונים, תמונות משותפות, מסרים שונים ומשונים, תגובות לתגובות ושאר מיני תופעות לא מובנות. מה גורם לאדם מהישוב להודיע לכל הקבוצה – "כואב לי הראש, אני הולך לישון"? כואב לך הראש? ברור, אתה יושב מול המחשב כל הזמן. פשוט תכבה אותו ולך לישון. ולמה את חושבת שמישהו מתעניין בחולצה שקנית אתמול, וכמה זה עלה? חברי הכנסת מנצלים את הרשת כדי לספר לכולם על פועלם הרב, ואומנים משתפים את כולם ביצירותיהם החדשות. אחד התגובות שקבלתי דרך הרשת היתה מחבר ותיק, שלפתע נזכר שאני קיים. מסתבר שבינתיים בתו התחתנה והוא אפילו תכנן להזמין אותי לחתוה. אך מה לעשות, ובאותה תקופה עוד הייתי מאותם פרימיטיבים שאינם רשומים בפייסבוק, וכך נשכחתי כמת מלב, החתונה עברה בלעדי, והיום אינני יודע כמה חתונות הפסדתי באותה תקופה חשוכה. בכדי לקרוא עלינו ב"ספר הפנים" יש ללחוץ כאן

לאחר דקות ארוכות של חיפושים, כשהבנתי שאני מזהם לשווא את אווירה הטהור של ירושלים, ומבזבז זמן ודלק, החלטתי להיכנס לחניון בתשלום. זה היה בגבעת שאול בירושלים, ליד בית הדואר המרכזי. כבר בכניסה לחניון הבהיר לי העומד בעמדת הכניסה, כי התשלום יהיה בסוף ורק באמצעות כרטיס אשראי. נו טוב, שיהיה. לאחר כשעה, לפני המחסום האוטומטי, הכנסתי את כרטיס החנייה לחריץ המתאים, אחריו את כרטיס האשראי, ותוך שניות ספורות הודפסה קבלה והמחסום נפתח לרווחה. "מגניב", אמרתי לעצמי בקול. "מה מגניב בזה?" שמעתי קול עונה. מכיוון שהייתי לבדי ברכב, וזה לא היה הקול שלי, הבנתי שהתגובה מגיעה מבחוץ. אדם מבוגר, עולה חדש מרוסיה, לפי המבטא, עמד ליד השער ואמר בקול את מה שכנראה, כבר רצה לצעוק מזמן, אך לא היה לו בפני מי. "מה מגניב? שעכשיו לא תהיה לנו עבודה? שזורקים אותנו ושמים במקומנו מכשירים? זה מגניב?" פתאום הכתה בי ההכרה. איך לא חשבתי על זה אפילו? אותם מאות ואלפי עובדים, שישבו בעמדות היציאה מהחניונים וגבו מאיתנו את התשלום, עומדים לאבד את מקום עבודתם. נכון, לעיתים לא התייחסנו אליהם בכבוד הראוי. לא תמיד זכרנו להגיד תודה, ואפילו קצת כעסנו (מתוך מיזוג האוויר הנעים שברכב), כשמשהו לא מצא חן בעינינו. אבל אם ננסה להקדיש להם קצת מחשבה, נשים לב שמדובר בדר"כ בעולים חדשים, באנשים מבוגרים יחסית, ובקיצור – כאלה שלא ימצאו בקלות מקום עבודה חדש, ויהפכו למובטלים.
בואו לא ניתמם, לאורך כל ההיסטוריה, תהליך המודרניזציה, הביא לירידה בכמות העובדים, יחד עם העלייה בנוחות החיים. האם אני רומז לכך שנבטל את מכשירי החשמל ונתחיל להעסיק כובסות, וסבלי קרח למקרר? לא ממש. אבל לקח אחד לפחות למדתי. שמאחורי כל מחסום עומד אדם, או משפחה, וגם אם נוח לנו להיעזר בטכנולוגיה האלקטרונית, אסור לנו לשכוח את המשמעות האנושית (או הבלתי האנושית) של הקידמה.
פיני קבסה, עורך עיתון 'חניה', כתב עת מקצועי לענייני חניה, מעריך כי כ-40 אחוזים מכלל החניונים הציבוריים בארץ כבר עברו למערכות תשלום אוטומטיות. "שיטה זו מאפשרת בקרה כספית טובה יותר", הוא מסביר, "התהליך הזה מצמצם קופאים, כי אי אפשר להילחם במודרניזציה. אבל בגלל דרישות הבטיחות, השומרים בחניון יישארו".

המבט לעתיד, והמחשבה לטווח רחוק, תמיד היו נר לרגלם של פוליטיקאי ארצנו. בצעד קל וברגל בטוחה הם רמסו את אותו נר שהיה לרגלם, והמשיכו ללכת בכיוון, אותו מראה המהדורה היומית של מחר, והסקר של החודש הקרוב. הדבר בולט במיוחד בנושא המים, ובהיערכות הכוללת לקראת תקופת מצוקה בנוזל החיים של כולנו. על הכשל הגדול בתחום ההתפלה ומה שמסביב לה, ניתן לכתוב ספרים שלמים, אך דוגמא קטנה ומייצגת ניתנה לנו בדמותו של חוק היטל הבצורת. במקום חסכון במים, ופתרונות לאומיים לנושא, קבלנו מס נוסף, המקשה על חייהם של מרובי הילדים ומעוטי היכולת.
לאחר שסוף סוף יצא החוק לדרך, הגיעו פתאום שלושה ימי גשם, ושיבשו את כל התוכניות. דליה איציק מגישה הצעת חוק לביטול ההיטל, ואף להחזרת הכסף לאזרחים, ושר התשתיות כבר בוחן דרכים לעדכון החוק, ולשינויו, בהתאם למזג האוויר. חברים, האם בזמן תכנון החוק לא העליתם על דעתכם שאי שם יגיעו ימים של גשם? יכול להיות ששלושה ימי גשם מרוכזים כבר משבשים את כל התכנון העתידי והופכים את קערת המים על פיה?שמא דעתם של המחוקקים תלויה לא רק בסקרי דעת הקהל אלא גם בתחזית מזג האוויר?
הליכה באותו קו מחשבתי תוביל אותנו (אולי) לימים בהם מהדורות החדשות יסתיימו בתחזית מזג האוויר, שתישמע בסגנון מעין זה: "וכעת לתחזית. היום יהיו סופות רעמים, עם גשמים מקומיים. בצפון הארץ יש לשלם 35 אחוזים מהיטל הבצורת, ומחדרה ודרומה, פטורים התושבים מתשלום המס היומי. בהמשך השבוע יעלו הטמפרטורות, ויחד איתם יעלה תשלום ההיטל, לתקרה המקסימלית. מומלץ להכין את בגדי הקיץ, ואת פנקסי הצ'קים. עד כאן החדשות".
ד"ר עמוס פורת, מנהל גף אקלים בשירות המטאורולוגי, אומר ל"בשבע" כי עדיין אין כלל תחזית שנתית. ההערכות, כי השנה תהיה יותר גשומה מהקודמות (שגם הוא שותף להן, באופן לא רשמי), מבוססות על הנטייה להאמין שלאחר שנים שחונות, תבוא שנה גשומה, ותאזן את הממוצע. אך הן מבוססות גם על נטיית הלב, והרצון להישמע אופטימיים. אמנם, כמויות הגשם שירדו עד עתה, במרכז ובצפון, מגיעות לרמה של 30 ואף 40 אחוז מהממוצע השנתי, אך לדבריו, אין זה מעיד עדיין על השנה כולה, כי האיזור שלנו מאופיין בהתפרצויות חד פעמיות מסוג זה. לדרך הטיפול הפוליטית הוא מעדיף לא להתייחס, ולהישאר במפה הסינופטית, ועד כמה שאפשר, גם הסימפטית.

מידי שבוע מפרסם אמציה את ביקורותיו בעיתון "בשבע" – במדור תרבות.

בשרשרת התגובות לפוסט זה תמצאו את הביקורות, לפי סדר פרסומם.

בכל שבוע – ביקורת לסרט וידאו חדש!

רשום / רשמי את האימייל שלך בתגובה לפוסט זה ונשמח לשלוח לך את הטיפים כקובץ להדפסה.

"אתה יכול לערוך לנו את הקליפ, דחוף, להיום בשש בערב?"

"צילמנו את כל האירוע, אבל לא שומעים כלום, איך זה יכול להיות?"

"הבת שלי ערכה סרט שלם למסיבה אבל היא לא מצליחה להוריד מהמחשב, אתה מוכן להסביר לה בטלפון מה לעשות?"

שאלות אלה הן רק טעימה מתוך מבחר הבקשות, שהופנו אלי, במשך השנים שאני עוסק בתחום הסרטים. זה אולי נשמע קצת מגוחך, אבל לעיתים מדובר בטרגדיות של ממש. נסו לדמיין את הרגשתה של כלת בת המצווה, שכל הצילומים לסרט, שאמור להיות מוקרן במסיבתה, יצאו שרופים ומטושטשים. אתם ודאי לא מקנאים באותו שמיניסט שערך סרט לאירוע השנתי של כיתתו, אך היה היחיד שראה אותו, מכיוון שלא הצליח להוריד אותו לדיסק, כדי להקרין אותו בפני קהל המוזמנים.

מקרה הפוך קרה למנהל בית-ספר, שניסה להוריד אל המחשב את כל מה שצילם במצלמה החדשה, אך בטעות מחק את תוכן הדיסק, וכך נשאר עם הזיכרונות ומפח הנפש בלבד.

לא מדובר בסיפורי אגדות או בטלנובלות, אלא במציאות מעצבנת למדי, וממש לא נדירה. לעיתים אף אין לי יכולת לעזור, אלא רק לייעץ, בשביל הפעם הבאה, אך ברובם בגדול של המקרים, מדובר בטעויות שדי בקלות היה ניתן להימנע מהן.

מילת המפתח הראשונה היא – מוּדעוּת, והשנייה – מקצועיות. לעיתים אפשר להסתפק בראשונה בלבד, ולעיתים אין ברירה אלא להשקיע גם בשנייה.

השלב הראשון של המודעות קשור להכרת הציוד שאיתו עובדים. אך עוד לפני כן ישנה אבן דרך שרבים נכשלים בה – רכישה נכונה של ציוד. פעמים אין ספור נתקלתי במוסדות ואנשים פרטיים שהשקיעו כסף רב בציוד שכלל לא מתאים לצרכים שלהם.

גם לאחר שרכשתם את הציוד הכי מתאים לכם, אין זה מבטיח תוצאות טובות. לא תאמינו עד כמה בולט ההבדל בין מי שמודע לצילום ורכש לעצמו ידע בסיסי, לבין הצלם החובב ששולף את המצלמה, וסומך על המנגנון האוטומט שיעשה בשבילו את העבודה. באמצעות חומרי הצילום המגיעים אלי לעריכה, אני מתוודע לטעויות, שבעצמי אפילו לא הייתי חושב שיכולות לקרות: כיתה שחזרה ממסע בפולין כשכל הצילומים ללא סאונד כלל, מורה שלחצה בטעות על כפתור ההקלטה וכך צילמה את כל ההכנות להצגה, אך את ההצגה עצמה פספסה, צילום מסע בקברות צדיקים בצהרי היום, כשהמצלמה על מצב של צילום לילה, וכך החומר אינו שימושי, תלמידה שצילמה ריקוד חשוב ורקדה יחד עם המצלמה, תופעה הגורמת למחלת ים אצל כל הצופים. כל אלה מקרים הלקוחים מהמציאות שנתקלתי בה בעצמי. הדרכה קצרה והבנה של הציוד איתו עובדים, יחד עם כמה טיפים לצילום, יכולים לשפר את התוצאות ללא היכר.

רשום / רשמי את האימייל שלך בתגובה לפוסט זה ואשלח לך כמה טיפים כקובץ להדפסה.

אמציה

לא מספיק רק לעשות ולהצליח, צריך גם לדעת איך להראות זאת!

מוסדות חינוך מוזמנים להפיק אצלנו סרט תדמית הפונה לתלמידים, לקראת הרישום לשנה"ל הבאה.

מוזמנים המנכ"לים לייצר סרט תדמית בשביל גיוס כספים לתרומות.

מנהלים מוזמנים לתעד תהליכים, ערכים וחזון בית-ספרי, בסרט שיוצג להורים.

לדף הבית של אולפני אתרוג

התקשרו ללא כל התחייבות: 09-7928054 או 052-4374373

כתבה בנושא פורסמה בפורטל קו לחינוך